החלטה בתיק רע"א 2939/13

א.       בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת צ'רניאק) מיום 18.3.13 בע"ר 45985-02-13, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על החלטתה רשמת של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת אברהמי) מיום 3.2.13 שניתנה בגדר פש"ר 56535-07-12. עניינה של הבקשה -המצאת בקשה למתן צו לפשיטת רגל ולכינוס נכסים שהוגשה כנגד המבקש, אשר מקום מושבו בארה"ב.

רקע

ב.       המשיב הגיש לבית המשפט המחוזי בקשה למתן צו פשיטת רגל וכינוס נכסים כנגד המבקש (פש"ר 56535-07-12). לפי הנטען בבקשה זו, הרקע להגשתה הוא כלהלן: ביום 12.7.07 נחתם הסכם אשראי בין המשיב לבין חברת פ.ד. אחזקות בע"מ המצויה בשליטת המבקש, לצורך העמדת מימון לרכישת השליטה בחברת פולאר השקעות בע"מ (להלן הסכם האשראי). בסעיף 6.1.1 להסכם האשראי נקבע, כי ההלוואה תועמד בשלוש פעימות, בסך כולל של כ-103 מיליון ש"ח, ובסעיף 7.1.6 נקבע כי המבקש יעמיד ערבות אישית לצורך הבטחת תשלומי הריבית לפי ההסכם. ביום 12.5.08 הומחו זכויותיה של חברת פ.ד. אחזקות לשותפות מוגבלת פ.ד. אחזקות (ישראל) ש.מ., המצויה - כמו גם השותף הכללי בה - בשליטתו של המבקש. ביום 21.2.09 נחתמה תוספת ראשונה להסכם האשראי, בה נקבע כי המבקש יעמיד ערבות נוספת, לצורך הבטחתו של החזר תשלום הקרן הראשון, וכי יעמיד ערבות נוספת ככל ששווי מניותיה של פולאר, ששועבדו למשיב בהתאם להוראת סעיף 7.1.1 להסכם האשראי, יהא נמוך מהיקף החוב. ביום 14.12.09 נחתמה תוספת שניה להסכם האשראי, בה הוגדל סכום ההלוואה, וכן הוארכה ונפרשה תקופת פרעון האשראי. בסעיף 8 לתוספת השניה נקבע, כי המבקש יעמיד ערבות אישית בלתי מוגבלת בסכום להבטחת כלל התחייבויותיה של השותפות. ערבות זו הועמדה ביום 14.12.09. ביום 11.8.10 נחתמה תוספת שלישית להסכם האשראי. לפי הנטען בבקשה לפשיטת רגל, השותפות לא פרעה את תשלומי הריבית, וזאת חרף פניות חוזרות ונשנות מצידו של המשיב לשותפות ולמבקש, וחרף אזהרה כי אי-פרעון חוב הריבית יוביל להעמדת החוב כולו לפרעון מיידי. ביום 24.1.12 הודיע המבקש למשיב, כי מינה את מר יצחק תורג'מן (להלן תורג'מן) וגב' מרב סיגל כנציגיו בישראל, בשמו ובשם השותפות, ואלה קיימו פגישה, ביום 22.2.12, עם נציגי המשיב. ההידברות בין הצדדים לא הניבה פרי, וביום 5.6.12 הודיע המשיב על העמדת החוב בכללותו לפרעון מיידי. בסעיף 31 לבקשה לפשיטת רגל נטען, כי בפגישה שנערכה ביום 6.6.12 מסר תורג'מן, כי "פלדמן (המבקש - א"ר) לא מתכוון לשלם את חובו לבנק בעיתוי הנוכחי, וכי מבחינתו של החייב פלדמן תנאי מוקדם לכל תשלום מצידו הוא הגעה להסכם בדבר פרישה (נוספת) של החוב", וכי דברים דומים נמסרו במכתבו של המבקש מיום 11.6.12. נטען, בסעיף 34 לבקשה לפשיטת רגל, כי דבריו של תורג'מן מיום 6.6.12 ומכתבו של המבקש מיום 11.6.12 מהוים מעשה פשיטת רגל, לפי סעיף 5(5) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980 (להלן הפקודה).

ג.       בד בבד עם הגשת הבקשה לפשיטת רגל, הגיש המשיב בקשה למתן היתר המצאה מחוץ לתחום. בקשה זו נסמכה על החלופות המנויות בתקנות 500(4)(ג), 500(5) ו-500(7) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן התקנות), שעניינן מקרים המאפשרים המצאה מחוץ לתחום השיפוט, ונטען בה, בין היתר, כי הסכם האשראי וכתב הערבות כוללים תניית שיפוט, לפיה הוענקה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו סמכות שיפוט ייחודית "בעניינים הנוגעים להסכם האשראי". ביום 31.7.12 נעתר הרשם השופט ברנר לבקשה זו.

ד.       המבקש עתר לביטולו של היתר ההמצאה (נספח ו' לבקשת רשות הערעור). במהלך הדיון בבקשה זו, שלא נתמכה בתצהיר, נחקרו המצהירים מטעם המשיב וכן הוגשו סיכומים (עבי כרס). בהחלטה מפורטת ומנומקת מיום 3.2.13 דחתה רשמת בית המשפט המחוזי (השופטת אברהמי) את הבקשה לביטול היתר ההמצאה. ראשית פנתה הרשמת לבחון את התקיימותן של הוראות תקנה 500 לתקנות. נקבע (פסקה 40), כי תקנה 500(7) - העוסקת ב"תובענה המבוססת על מעשה או מחדל בתחום המדינה" כעילה להמצאה מחוץ לתחום - "מאפשרת בבירור את החלתה על כל 'תובענה' לפי הגדרת מונח זה בתקנות ... העובדה שהתקנה ישימה במקרה של תביעות מדיני הנזיקין, עשיית עושר, ועוד (אולי אף משמשת על פי רוב בתביעות כאלה), אינה סותרת את האפשרות ליישמה במקרים אחרים", וכי (פסקה 39) הגדרת המונח "תובענה" שבתקנות "רחבה דיה כדי להביא בגדרה גם בקשה למתן צו כינוס והכרזה של פשיטת רגל". נאמר (פסקה 43), כי הואיל ובקשת פשיטת הרגל נסמכת על סעיף 5(5) לפקודה, המתייחסת למקרה בו חייב "הודיע לנושה מנושיו כי הפסיק, או עומד להפסיק, לשעה או לצמיתות, לשלם את חובו", זהו לכאורה המעשה או המחדל אליהם יש להידרש. בהקשר זה צוין, כי טענת המשיב באשר לדברים שנאמרו בפגישה שהתקיימה ביום 6.6.12 בישראל, נותנת מענה "לענין מיקומו של המעשה או המחדל לצרכי תקנה 500(7)". נוכח מסקנה זו, הושארו השאלה "האם ניתן לומר כי בקשה לצו כינוס היא 'סעד אחר' שעותר לו המבקש (הבנק) בשל הפרת ההסכם או האם ניתן לומר כי מדובר בתובענה 'לעשות בו [בחוזה] על דרך אחרת'", בזיקה לתקנה 500(4) לתקנות, בצריך עיון. צוין, בזיקה לטענה בדבר תחולתה של תקנה 500(5) לתקנות, כי ספק "אם יש לראות הליך למתן צו כינוס נכסים והכרזה של פשיטת רגל, כהליך של תביעה 'על הפרת חוזה'".

          בשלב זה פנתה הרשמת לבחון האם מתעוררת "שאלה רצינית שיש לדון בה" לגופו של עניין. הרשמת נדרשה לטענתו של המשיב, שנתמכה בתצהירו של מר מאיר בלישה, ראש אגף אשראים מיוחדים אצלו, לפיה בפגישה שנערכה ביום 6.6.12 מסר תורג'מן כי המבקש "אינו מתכוון לשלם לו לעת עתה את חובו לבנק". נקבע (פסקה 51), כי "חקירתו של בלישה לא ערערה את גרסתו בענין תוכנה של הישיבה", וכי הניסיונות לקעקע את עדותו של בלישה או להטיל בה ספקות לא עלו יפה. עוד נקבע (פסקה 54), כי "עדות בענין קיומה של אמירה, יכולה לבסס את התשתית הראייתית הדרושה לגבי סעיף 5(5)". באשר לטענתו של המבקש, כי אמירתו של תורג'מן אינה קבילה באשר נמסרה במהלך משא ומתן שהתנהל בין הצדדים, נאמר (פסקה 61) כי "התמונה העובדתית שהצטיירה הינה מגעים שהתקיימו בין הצדדים, באמצעות גורם שהוסמך במכתב שנקט במינוחי הסמכה למו"מ, כאשר במסגרת אותם מגעים - ככלל ולו חריגים - הבנק חוזר ומביע עמדתו בענין סירוב עקרוני למו"מ ודרישת תשלום ריבית לפי ההסכם כתנאי להמשך מגעים ופלדמן מצדו מציע פריסה". הרשמת נדרשה לטענת המשיב בדבר חריג לכלל הקבילות, וקבעה (פסקה 69) כי די במחלוקות לעניין חריג זה "על מנת להעביר את שאלת קיומו של מעשה פשיטת רגל מכוח דברי נציגו למו"מ של פלדמן בפגישה מיום 6.6.12 הן את המבחן לגבי קיומה של שאלה רצינית לדון בה ... והן את המבחן לגבי עילת ההמצאה". נאמר (פסקה 71), כי לפי הדין האנגלי "אמירתו בכתב או בעל פה של אדם כי אינו יכול לעמוד בחוב או אינו מתעתד לשלמו יכולה לשמש בסיס ל'מעשה פשיטת רגל', וזאת כחריג לכלל אי הקבילות של דברים שהוחלפו במסגרת משא ומתן", וכי חריג זה עולה בקנה אחד עם הרציונל שביסוד כלל אי הקבילות הנזכר שכן "הצהרה כי החייב אינו יכול או אינו מתכוון לשלם את חובו אינה נחשבת ככלל כאמירה שיש בה 'ויתור כלשהוא לטובת הצד השני'" (פסקה 75). עוד נקבע בהחלטה (פסקה 77), כי טענותיו של המבקש באשר להיקף הסמכתו של תורג'מן ובאשר ל(אי) היותו שלוחו, כמו גם טענתו כי אמירתו הנטענת של תורג'מן אינה מבססת מעשה פשיטת רגל, אינן מערערות את התקיימותם של המבחנים הדרושים לשאלת ההמצאה ומקומן להתברר במסגרת הדיון בבקשה לפשיטת רגל גופה. בסיפת הדברים ציינה הרשמת, כי המבקש "מטעמיו, התנהל באופן שנחזה כמאמץ של ממש שלא להביא גרסה עובדתית בפני בית המשפט, אף לא באמצעות אזרח ישראלי שריבוא טענות הועלו בעניינו" (פסקה 78), וכי הגם שנפל פגם בהתנהלות הבנק - אי צירופם של מכתבי המבקש מימים 24.1.12 ו-11.6.12, אין הדבר עולה כדי חוסר תום לב שיש בו להשליך על תוצאת הדיון.

          באשר לסוגיית קיומה של מחלוקת לגבי החוב נאמר (פסקה 83), כי המבקש "לא מצא לנכון להציב גרסה עובדתית כלשהיא בעניין קיום החוב או שיעורו", וכי "בהעדר גרסה נגדית, אין ממילא גרסה בעלת 'נפח' שיש בו כדי ללמד על מחלוקת כנה". נאמר (פסקה 86), בהתייחס לטענת המבקש בנוגע להיקף החוב, כי "יש לפנינו תצהיר פוזיטיבי מטעמו של הבנק, שלא עורער בסוגיה זו, לגבי העמדת החוב לפרעון מיידי ולהיקפו של החוב כהיקף הנקוב בבקשת הפש"ר", וכי "עמדה פוזיטיבית וקונקרטית זו ממילא גוברת על כל אמירה כללית בהסכמי בנק לגבי חזקה בדבר נכונות האמור בספרים". באשר לטענתו של המבקש, כי הפרשות שביצע המשיב לגבי חובו מלמדות על קיומה של מחלוקת לעניין החוב נאמר, כי "בהעדר גרסה עובדתית או מקצועית מטעמו של פלדמן, אין לפנינו אלא הנחות כוללניות בנוסח שהובא לעיל בטעוני בא כוחו, ובכך לא סגי" (פסקה 88).

          באשר לסוגיית נאותות הפורום נאמר (פסקה 97), כי "מהותו של הליך משפטי אכן יכולה להשפיע על השיקולים אותם שוקל בית המשפט בענין נאותות הפורום", וכי הסכמתו של המבקש לקיומה של סמכות שיפוט בישראל בכל הנוגע למחלוקות הקשורות להסכם האשראי וכתב הערבות "אינן מגלמות בהכרח הסכמה לכך שיתקיים בעניינו הליך פשיטת רגל בבית משפט ישראלי". עם זאת נאמר (פסקה 100), כי "הזיקה הבסיסית של 'חייב' לישראל, שהיא הכרחית לצורך נקיטת הליכי פשיטת רגל לפי הפקודה ... מתקיימת בענייננו. אין ולא יכולה להיות מחלוקת אמיתית כי פלדמן מקיים את תנאי סעיף 2 לפקודת פשיטת הרגל, לפי שבמועד הרלוונטי 'ניהל עסקים בישראל, בעצמו או על ידי מורשה או מנהל' או 'היה חבר בחבר-בני-אדם או בשותפות שניהלו עסקים בישראל'". רשמת בית המשפט עמדה (פסקה 103) על זיקות ההליך לישראל - מערכת הסכמית הכוללת הוראות בדבר סמכות שיפוט לבית המשפט הישראלי ובדבר תחולת הדין הישראלי; האשראי ניטל בפועל בישראל; התאגיד הלווה הוא ישראלי; חשבון הבנק אליו צריך להיות מוחזר החוב הוא בישראל; האשראי ניטל לשם רכישת שליטה בחברה ציבורית ישראלית, שמניותיה שועבדו כבטוחה. עוד נאמר (פסקה 106), כי טענותיו של המבקש לפיהן אין לו נכסים ונושים בישראל "לא גובו בתשתית ראייתית", ועל כן "יש קושי לשמוע מטעמו את הטעונים העובדתיים האמורים". בהחלטה צוין (פסקה 108), כי המבקש "נזהר מלטעון כי פורום פלוני (ולו ארה"ב) הינו הפורום המתאים", ונראה "כמי ששומר לעצמו את מכלול הטענות האפשריות, אם וככל שידרש לענין זה בעתיד". הוטעם, ש"העובדה כי פלדמן לא הביע עמדה ברורה ופוזיטיבית בשאלה מהו הפורום הנאות ... היא בעלת אלמנט 'מהדהד'", וכי עובדה זו מקטינה את החשש בעניין התנגשויות סמכויות בין ערכאות במדינות שונות. לבסוף נאמר (פסקה 112), כי "השאלה אם יש מקום, כאשר מתקיימות זיקות לישראל כמו אלה אשר מתקיימות במקרה דנן, לנקוט הליך פשיטת רגל גם במקרה בו אין נכסים בישראל אלא מחוץ לישראל בלבד, היא מעניינת אך אינה מצריכה הכרעה כאן. זאת, משום שראינו כי אין לפנינו תשתית ראייתית מספקת ללמוד על העדר נכסים בישראל אלא רק על כך שהבנק אינו ער לנכסים נוספים בישראל. יתר על כן, אין לפנינו תשתית ראייתית ללמד על כך שלפלדמן יש, פוזיטיבית, נכסים במקום אחר או לפחות נכסים אשר מרוכזים במקום מסוים שיהפוך את אותו מקום לזירה טבעית לקיום הליך קולקטיבי של פשיטת רגל".

          על רקע האמור, נדחתה עתירתו של המבקש לביטולו של היתר ההמצאה, והוא חויב בשכר טרחה בסך 25,000 ש"ח.

ה.       על החלטה זו עירער המבקש לבית המשפט המחוזי (ע"ר 45985-02-13). בפסק דין קצר מיום 3.2.13 (השופטת צ'רניאק) נדחה הערעור. נאמר, כי לא נמצאה בהחלטת הרשמת "טעות עובדתית או משפטית שיש בה כדי לבסס התערבות ערכאת הערעור", וכי "צדקה כב' הרשמת בקבעה כי מירב הזיקות מובילות לישראל ובפרט כאשר המערער נמנע מלפרוש בפניה גרסה עובדתית כלשהי, נמנע מלהצביע על פורום אחר, ואף נמנע מלהתמודד עם האמירות שיוחסו לו על ידי הבנק". המבקש חויב בהוצאות המשיב בסך 30,000 ש"ח. 

הבקשה

ו.       מכאן בקשת רשות הערעור, הערוכה באריכות יתר (ולכך נידרש בהמשך), והמושתתת על שלושה נדבכים עיקריים: הראשון, כי שגו בתי המשפט הקודמים בהתעלמם מן העובדה, שלמערכת המשפט בישראל אין עניין לנהל הליך פשיטת רגל סבוך ומורכב שתוחלתו אפסית, באשר - כך נטען - לשיטת המשיב עצמו תכליתו של הליך זה היא תפיסת נכסיו של המבקש בארצות הברית. נטען, כי המשיב לא הראה, שישראל היא הפורום הנאות לנהל הליך כזה כנגד המבקש, ושעצם קיומו של חוב נטען למשיב אינו מצביע על זיקה מספקת לקיום הליך כזה בישראל. עוד נטען, כי בבחינת נאותות הפורום יש לבחון גם שיקולים מערכתיים של משאבים שיפוטיים ועניין למערכת המשפט הישראלית. המבקש טוען, כי משמעות החלטתו של בית המשפט המחוזי בהקשר זה היא היפוך הנטלים הראייתיים.

          הנדבך השני שבבקשה עניינו בטענה, כי לא קמה בענייננו עילת פשיטת רגל, באשר האמירה עליה נסמכת הבקשה לפשיטת רגל נאמרה על ידי מי שמונה אך לנהל משא ומתן ובמסגרת משא ומתן. נטען, כי אמירה זו אינה קבילה, ומשכך - אינה יכולה לשמש בסיס לטענת מעשה פשיטת רגל. באשר לחריג לכלל אי הקבילות נטען, כי מדובר בטענה שהועלתה בסיכומי המשיב בבית המשפט המחוזי ועל כן מהוה הרחבת חזית אסורה, וכי גם ממילא לפי הדין האנגלי אמירות במהלך משא ומתן אינם קבילות כראיה בהליך משפטי.

          עניינו של הנדבך השלישי בבקשה בטענה, כי הסמכתו של תורג'מן לנהל משא ומתן לא יצרה יחסי שליחות, וממילא הלה לא יכול היה לחייב את המבקש וליצור בשמו מעשה פשיטת רגל.

מעבר לנדבכים אלה נטען עוד בבקשה, כי המשיב עצמו טען בבית המשפט שהחוב נשוא בקשת פשיטת הרגל שנוי במחלוקת; בהקשר זה הפנה המבקש לרישום בספריו של המשיב. המבקש הוסיף וטען, כי אין להחיל את הוראת תקנה 500(7) לתקנות על הליכי פשיטת רגל, אותם מבקש בעל דין להמציא אל מחוץ לתחום השיפוט של מדינת ישראל. כן נטען, כי בית המשפט ייחס משקל רב לעובדה שלא הוגש תצהיר מטעמו של המבקש, ומאידך - לא ניתן משקל ראוי להסתרת המסמכים השיטתית מצד המשיב; נטען, כי טענותיו של המבקש בהליך ביטול היתר ההמצאה הן משפטיות באופיין, ונובעות מן האמור בבקשת פשיטת הרגל עצמה ומהמסמכים שצורפו לה. לטענת המבקש, התנהלותו של המשיב גרמה לו נזק ראייתי רב וקיפחה את זכויותיו הדיוניות.

הכרעה

ז.       גם אם יש בנושאים שהועלו בבקשה, כפי שהם, עניין על פרשנות משפטית לתקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי, אין המקרה כשלעצמו, כפי שיפורט, מצדיק רשות ערעור.

בקשה להיתר המצאה מחוץ לתחום השיפוט

ח.      על בעל דין, החפץ לפתוח בהליך כנגד נתבע המצוי מחוץ לתחום השיפוט של מדינת ישראל, לבקש את אישורו של בית המשפט להמצאת כתבי בי-דין, מכוחה רוכש בית המשפט סמכות שיפוט על אותו נתבע. המציאות העובדתית והמשפטית, מכבר ולא כל שכן בעידן הגלובלי, מחייבת קיומם של כלים יעילים לשם כך. תקנה 500 מונה רשימה של עילות המצאה, שבהתקיימן רשאי בית המשפט להתיר המצאת כתבי בי-דין אל מחוץ לתחום המדינה. מטבע הדברים, ההחלטה בבקשה להיתר המצאה ניתנת במעמד צד אחד. ואולם, משניתן היתר המצאה, רשאי הנתבע לבקש את ביטולו. במסגרת הדיון בבקשה להיתר המצאה על התובע לשכנע את בית המשפט כי יש בידיו "תביעה הראויה לטיעון" בנוגע לעילת ההמצאה; כי מתעוררת "שאלה רצינית שיש לדון בה" לגופו של עניין; וכי בית המשפט בישראל הוא הפורום הנאות לדון בתביעה (ראו ע"א 9725/04 אשבורן חברה לסוכנויות ומסחר בע"מ נ' CAE Electronics Ltd (2007; להלן עניין אשבורן), בפסקה 6 לפסק דינו של השופט (כתארו אז) גרוניס; רע"א 9328/12 נירימילק בע"מ נ' חברה באחריות מוגבלת סובורובה (21.4.13; להלן עניין נירימילק); ט' קונפינו-שר סמכות שיפוט על נתבע זר (2000) 47-46 (להלן קונפינו)). יצוין, כי נטל ההוכחה בדבר התקיימותם של תנאים אלה מוטל על המבקש את היתר ההמצאה, וזאת גם כאשר עסקינן בבקשה לביטול היתר המצאה (שהוא המשיב לה). בעניין אשבורן נאמר, כי בנוגע לעילת ההמצאה ("תביעה ראויה לטיעון") נדרשת "רמת הוכחה נמוכה מזו הנדרשת בהליך אזרחי רגיל", וכי בנוגע לעילת התביעה גופה ("שאלה רצינית שיש לדון בה") יש לוודא "כי התובענה אינה טורדנית או תובענת סרק", שהוא סטנדרד נמוך יותר מ"תביעה הראויה לטיעון" (פסקה 7 לפסק דינו של השופט גרוניס). דברים אלה יסודם גם בשכל הישר ובנסיון החיים.